המוח הקשבי עובד בקפיצות.

הוא רואה את המטרה והוא רוצה להגיע לנקודת 'הגעתי ליעד'.

הוא מחפש את הכפתור שפשוט ילחץ ו"יביא אותו לשם" בבת אחת.

עבור מוח עם ADHD,

המרחק בין הקרקע לקומה ה-10 לא נראה כמו מסלול הליכה.

הוא נראה כמו קיר חלק בגובה 10 מטרים.

וקיר הוא דבר מאיים –

אי אפשר לטפס עליו,

אז פשוט מוותרים מראש.

במעלית – אפשר להתקע בין הקומות.

במדרגות – לא.

כשהמתאמנת אומרת "אני לא מצליחה להתחיל",

אנחנו לא נותנות לה הרצאה על דחיינות.

אנחנו בודקות את גובה המדרגה שלה.

שלב המעלית (היעד): כותבים בראש הדף "מערכת מוכנה בתיק".

בדיקת גובה: שואלים: "מ-1 עד 10, כמה כוח את צריכה עכשיו כדי שהמערכת תהיה בתיק?".

אם היא אומרת 8 – המדרגה גבוהה מדי. אנחנו במצב מעלית.

הנמכת המדרגה: אנחנו מנמיכות את הגובה עד שהיא אומרת "0" או "1".

להכין הכל? "גבוה מדי (8)".

רק להוציא את התיק מהחדר לסלון? "עדיין מעצבן (5)".

רק לפתוח את הרוכסן של התיק? "אה, זה כלום (1)".

ההתנעה: ברגע שהגענו למדרגה של "זה כלום" –

מבקשים ממנה לעשות רק אותה. כאן ועכשיו.

כי המוח הקשבי לא צריך דווקא מוטיבציה,

לפעמים הוא צריך הפחתת התנגדות.

ברגע שהמדרגה נמוכה מספיק,

המוח מפסיק לחפש את המעלית ופשוט מניח עליה רגל.

ברגע שהרוכסן של התיק פתוח –

המדרגה הבאה כבר נראית הרבה פחות מאיימת.

מעלית מעלימה את הדרך.

מדרגות מאפשרות לנו לעצור בקומה 3,

להסתכל למטה ולהגיד –

"וואו, תראי כמה כבר עלית!".

זה הדופמין הכי איכותי שיש!

כי במדרגות, בניגוד למעלית, אנחנו קובעים את הקצב.

כי בסוף, המטרה היא לא להגיע לקומה 10 בדקה,